פרדוכס השינוי 

פרדוכס השינוי

מאמר זה עוסק בצעד הראשון של תהליך שינוי המתבצע על ידי אחד מבני הזוג הנמצאים בטיפול זוגי.
אני מתכוון לשינוי מהסוג שבן הזוג השני רצה בו, ביקש אותו, ואיחל לעצמו במשך שנים.
ההיגיון הבריא, הנתמך על ידי אינסוף אמירות, מחקרים ומאמרים שנכתבו בנושא, מעודד הקשבה לצרכי הזולת כדרך לקיום יחסים בריאים.
המרשם ליחסים זוגיים הדדים מוצלחים קשור קשר אמיץ להקשבה הדדית זה לצרכי זו וזו לצרכי זה, ולמילוי הדדי של צרכים אלה מתוך בחירה ורצון חופשי.
יתירה מזו – אם אחד מבני הזוג "מגלה" בעצמו שכדאי להשתנות בכיוון שבן/בת זוגו רוצה, ועושה זאת בספונטניות ומתוך בחירה חופשית – הרי זהו השינוי האידיאלי.
הנה מתחיל להתרחש שינוי מתוך בחירה ספונטנית אשר תואם את רצונותיו וציפיותיו של שותפו/שותפתו: השתקן מתחיל לדבר, המאחרת הכרונית מתחילה לשים לב לזמן, הכעסן מתחיל להרגיע את כעסו, הבישן מתחיל לגלות את רגשותיו, וזאת לשמחתו של בן /בת הזוג שרצה ביקש/ה והתלונן/ה על כך לאורך השנים.

אך זהו, שזה לא כך!

כאן מתרחש פרדוכס. דווקא אז, כשהשינוי המיוחל מתחיל להתרחש בן הזוג השני שמתחיל, לכאורה לקבל את מבוקשו, נעשה סקפטי, ציני, עיוור לשינוי, ותוקף אפילו ביתר עוצמה את בן/בת זוגו שאצלו/ה מתחולל השינוי.

שימי ותהל הם זוג בשנות הארבעים לחייהם. שימי הוא כלכלן שהועסק עד לאחרונה בתפקיד בכיר בחברה מסחרית. תהל היא אחות במקצועה ועובדת כמיילדת פרטית. 
הם באו בגלל משבר ביחסיהם שהתחיל עם התפטרותו של שימי מעבודתו. שימי חווה סביב ההתפטרות משבר אישי וכלכלי, שגם התגלגל למשבר ביחסים עם אשתו.
במהלך הטיפול החל שימי להשתנות. הוא נפתח לדבר על עצמו ועל קשייו. הוא החל לשתף יותר את סביבתו ברגשותיו, ואף שינה דברים באורח ההתנהלות היומיומי שלו. כל אלה היו שינויים מבורכים. תהל התלוננה במשך שנים ששימי לא מדבר על עצמו, לא יוזם שיחות ביניהם, לא משתף ברגשותיו. והנה, לנגד עיניה הוא מתחיל להשתנות בכיוון זה. אבל תגובתה של תהל לשינוי של שימי מפתיעה.

הנה קטע מאחת הפגישות שלהם:

**

שימי פותח בלספר כמה נגע בו כשתהל אמרה בכעס שהיא לא רוצה לשתף אותו בכלום כי הוא לא משתף אותה. באותה הזדמנות שימי הצהיר באוזני תהל שהוא רוצה שהם יקיימו יותר מפגשים ושיחות ביניהם.

תהל בתגובה: "אני לא מאמינה לך"... וממשיכה "לשטוף" אותו על כמה נזק ההתנהגות שלו גורמת לזוגיות שלהם.

היא נותנת דוגמה: איך לפני כמה ימים שימי קיים שיחת טלפון ארוכה עם חבר שלו, זמן קצר אחרי ששב מיום עבודה ארוך, ואיך הוא עשה זאת תוך התעלמות מתהל ומהעובדה שהיא ישבה וציפתה לערב שקט של שניהם.

שימי אומר בתגובה שהוא ער לכך וכי הוא עושה בזמן האחרון מאמצים להפחית את שיחות הטלפון שלו אחרי שובו הביתה.

תגובתה של תהל: "זה לא שווה כלום! אני לא רואה את זה. וגם אם אולי אולי החלטת החלטה כזאת אבל לא סיפרת לי, זה לא עושה עלי שום רושם. אולי רק רצית לסתום לי את הפה כדי שלא אתלונן? שלא אמשיך לקטר לך? מאיפה לי לדעת?"

שימי אומר בתגובה, שהוא החליט כך מתוך כוונה מודעת שיהיה להם יותר זמן ביחד, זמן שבו יוכלו לדבר.

הוא  מודה שאולי הוא לא משתנה באופן כה חד ודראסטי כפי שתהל הייתה רוצה, אבל הוא רוצה שהיא תדע שהוא עושה את זה אפילו שקשה לו, ושתפרגן את המאמץ ותאמין לו....

תהל עונה באיזו רטינה כועסת ואומרת משהו שתמציתו הוא: "אני לא מרגישה שאתה באמת מתאמץ לעשות אחרת"....

**

מה בעצם קורה פה?

אפקט ההצטברות – "תיבת הפנדורה"
צרכים לא מסופקים של אחד מבני הזוג ,בדוגמה שלנו – תהל, הולידו לאורך השנים עוד ועוד רגשות קשים. צרכים ורגשות אלה לא קיבלו הכרה הרבה זמן, הצטברו נדחסו פנימה.

כאשר סוף סוף צרכים אלה מתחילים לקבל הכרה ומענה על ידי השינוי שבן הזוג עושה, כל רגשות התיסכול והכאב שנאגרו במשך שנים פורצים החוצה כבאר נפט שזה עתה התגלתה. לכן קורית ההסלמה.
ד"ר מרשאל רוזנברג שלימד במסגרת שיטת ה"תקשורת המקרבת" כיצד להקשיב באמפטיה היה אומר תמיד: " כאשר אתה מקשיב באמפתיה לטענותיו של הזולת, (ומן הסתם מפגין בכך איכפתיות, והתעניינות בעולמו הפנימי של הזולת) צפה לכך שבשלב הראשון האמפטיה לא תרגיע את מצוקתו אלא להיפך. צפה להסלמה. כל סיבוב מעמיק את ההגעה לעומק הרגשות שדוכאו ואופסנו עמוק בפנים לשנים. וכך, ככל שתקשיב יותר, הטענות וביטויי הקושי והכאב רק יחריפו."
ההרגעה הרצויה מתרחשת רק לאחר ש"הכל יצא".

זו לא הסיבה היחידה לכך ששינוי לא מתקבל בברכה בשלב ראשון. יש לכך סיבות נוספות:

חוסר אמון שנבנה עם השנים.
השנים בהם "התלונות" והבקשות לשינוי של האחד לא זכו למענה אצל זולתו, ואף נהדפו בהתנגדות ובלא מעט תוקפנות,  יצרו בהדרגה וביסודיות אצל בן הזוג המתוסכל חוסר אמון עמוק. ואז כאשר לפתע מתחיל להתחולל שינוי קשה להאמין לו. מה שמוסיף לתחושת אי האמון הוא העובדה שהשינוי מתחיל ב"גישושים". בהתחלה נאמרות יותר הצהרות, הבעת כוונות, הכרה מילולית לגבי הצורך לשנות, ופחות מעשים בפועל. וגם אם נעשים מעשים הם חלקיים ולא מורגשים מספיק, ונבלעים בשלל ההתנהגויות ה"מסורתיות" שלא נעלמו עדיין.

כל אלה אינם מספיקים כדי להתגבר על חוסר האמון שנבנה במשך שנים.

ישנו גם ההרגל.
קושי לצאת מראיית העולם שהתקבעה לגבי הזולת. ההרגל לראות את השני כפי שהיה עד כה. קיימת כבר נוסחה קבועה להתייחסות אליו. נוסחה שיושבת חזק בראש, מגובה בדוגמאות אין קץ והסברים שנוצרו במשך השנים. קושי זה גורם להפניה אוטומטית של המבט להתנהגויות "המסורתיות" ולהתעלמות כמעט עיוורת  כלפי ההתנהגויות החדשות. 

חשדנות כלפי המוטיבציה לשינוי אצל הזולת.
ואם כבר הזולת מתחיל להבחין בשינוי עולה בו חשש כי השינוי לא נובע מרצון כן וממניעים חיוביים, אלא נובע ממוטיבציה מהסוג של "עשיית טובה", ריצוי, רצון לגרום לכך   "שיהיה שקט בבית... שלא תקטר\תקטרי לי".... 

תחושה של "מעט מדי ומאוחר מדי"
תגובה נוספת שקורית עם ההבחנה בתחילתו של השינוי היא מהסוג של "אז אם אתה יודע ומבין שצריך אחרת למה חיכית כל השנים האלה?". תגובת כעס ותסכול.

כל הנאמר פה מצביע על הקשיים שעובר אדם שמתחיל לעבור תהליך שינוי.
קושי הנעוץ בתגובת סביבתו (במקרה שלנו – בן/בת הזוג) המדכאת את גילוייו הראשונים של השינוי ומהווה "מקלחת קרה" על ראשו של האדם המשתנה.
כדאי לזכור ששינוי הוא דבר קשה בפני עצמו. אדם העובר תהליך כזה מתמודד עם קשיים פנימיים משלו (שינוי אמונות יסוד שלו על עצמו ועל העולם, אתגר לדימוי העצמי, ולזהות שלו, הליכה נגד הרגלי התנהגות מושרשים ועוד). ולכן ה"הפרעה" של סביבתו לתהליך רק מצטרפת לכך ועושה את השינוי לדבר קשה עוד יותר.

בטיפול זוגי נוכחותו של המטפל מאפשרת להתמודד עם הגילויים השונים של תופעה זו.
המטפל מאפשר לתהליך לקרות על ידי חיזוק האדם המשתנה.
הוא עוזר לו להתמודד עם הקושי הפנימי שלו: נותן פשר לשינוי, מספק כלים לעשייתו, מחזק ומעודד את התהליך.

לצד זה הוא מעלה למודעותם של בני הזוג את הדפוסים "מדכאי השינוי" שתוארו במאמר זה. הוא תומך ומאפשר להם לעבור בשלום את השלבים הקריטיים, בעיקר בתחילתו של התהליך. הוא מלווה את בן הזוג השני החל מעצם הזיהוי שאכן מתרחש שינוי אצל בן\בת זוגו  ,דרך הקושי ליצור אמון בתהליך השינוי ועד להפיכתו לתומך פעיל בשינוי.
כך בעזרת התערבות המטפל צולחים בני הזוג את השלב הראשוני הקריטי של השינוי שהוא כמו ניצן עדין הדורש טיפוח ואשר פעמים כה רבות "נדרס" בעודו באיבו.

מכאן מתאפשר המשך התהליך וביסוסו.